רוצים להיות שמחים? כדאי שתתחילו להיות עצובים

כבר יצא לי כמה פעמים לומר למטופלות שלי את המשפט הבא: "אם את רוצה להיות שמחה את חייבת ללמוד להיות עצובה". המבט שקיבלתי היה של: "אני לא מבינה מה אתה רוצה מחיי". ובאמת, למה התנאי לשמחה היא היכולת להכיל את העצב? ולמה להיות בעצב אם אפשר להיות שמחים? אז זהו, שאני לא מקבל את האקסיומה הזו שפשוט אפשר להיות שמחים. נכון, אפשר להיות שמחים ומרוצים ומסופקים. ברמה מסוימת. אבל הרגשת שמחה אמתית וסיפוק אמתי דורשת מאתנו קשר מאד עמוק עם הרגשות שלנו. קשר עמוק עם הרגשות שלנו זה אומר יכולת להרגיש כל רגש שהוא: עצב, שמחה, כאב, הנאה, ייאוש, בדידות, אבדון, פספוס ובעצם כל רגש באופן עמוק. היכולת לצלול עמוק אל תוך הרגשות מאפשרת לחוות אותם באופן הרבה יותר עוצמתי. זה אומר לחוות דווקא את הרגש שהכי מפחיד אותנו לחוות. זה אומר לחוש את מה שמבחינתנו הוא הכי בלתי נסבל ושהנטייה הרגילה שלנו היא להימנע ממנו. זוהי יכולת שנולדים אתה אבל שקשורה גם מאד לעבודה הפנימית שאנו עושים. ככל שמתמידים בה היא משתפרת ואנו קוצרים את הפירות.

ויש שישאלו, אבל למה? למה לצלול לכאב, לתחושת הפספוס? למה לחוש את תחושת הבדידות עד כדי רצון למות?  ואז אני עונה: כדי לחיות. היכולת לצלול לרגשות הכי בלתי נסבלים ומטלטלים היא שמאפשרת לחוות רגשות אחרים שאנו דווקא מעוניינים לתת להם מקום רב ככל האפשר בחיינו, כגון שמחה, אהבה, קרבה ואחרים. בסופו של דבר, כל הרגשות שלנו קשורים זה לזה בצורה מסוימת, משפיעים ומושפעים אלה מאלה.  אפשר כמובן להחליט שרגשות לא נעימים הם לא בשבילנו ולנסות להימנע מהם ככל האפשר (ויש לזה המון השלכות שלא מיטיבות עימנו).  אבל אז גם השמחה והאהבה לעולם לא יחוו באופן המעמיק, העוצמתי ומרומם הרוח שאליו אפשר להגיע. אז בעצם הבחירה היא בין לחיות את החיים כך שהדברים נחווים באופן "שטוח" לבין לחיות חיים שהם אולי קצת סוערים אבל באותה מידה גם יותר מרגשים ומעניינים.