התגובות של מטופלים למפגש אבחון מוכרות לי. בדרך כלל הוא נוגע לך שם בפנים. ואז יוצאים ממנו אחרת. זה יכול להיות הבנה עמוקה, דברים שמתחברים, תמונה שהתבהרה. לעיתים אף אין צורך בתהליך ארוך אלא במפגש אחד שממנו יכול האדם להתחיל במסעו. אביגיל, שחשה שהאבחון היווה פריצת דרך עבורה, הגיעה למפגש האבחון בזמן שהייתה בטיפול פסיכולוגי. ובכך יופיו של האבחון. ביכולת לרדת לפרטים הכי קטנים ולדייק. והייתי מוסיף ואומר שלחדש גם עבור מי שכבר נמצא בעבודה של מודעות.

יש לנו את הגוף שלנו. הדבר הכי גשמי, הכי זמין, שנמצא אתנו בכל מקום וכל הזמן. ועדיין, רבים מאתנו לא מכירים אותו טוב מספיק. וזה חבל. אילו היינו מעניקים לו מעט יותר תשומת לב חיינו יכולים היו להראות אחרת. החשוב עם הגוף הוא שפשוט צריך להיות קשובים לו. אנו הגענו לעולם, כל אחד ואחת מאתנו, עם היכולת הבסיסית לדעת מה טוב לנו, מה אנו צריכים, מה אנו מרגישים. התשובות כולן נמצאות בנו.

כבר יצא לי כמה פעמים לומר למטופלות שלי את המשפט הבא: "אם את רוצה להיות שמחה את חייבת ללמוד להיות עצובה". המבט שקיבלתי היה של: "אני לא מבינה מה אתה רוצה מחיי". ובאמת, למה התנאי לשמחה היא היכולת להכיל את העצב? ולמה להיות בעצב אם אפשר להיות שמחים? אז זהו, שאני לא מקבל את האקסיומה הזו שפשוט אפשר להיות שמחים. נכון, אפשר להיות שמחים ומרוצים ומסופקים. ברמה מסוימת. אבל הרגשת שמחה אמתית וסיפוק אמתי דורשת מאתנו קשר מאד עמוק עם הרגשות שלנו. קשר עמוק עם הרגשות שלנו זה אומר יכולת להרגיש כל רגש שהוא: עצב, שמחה, כאב, הנאה, ייאוש, בדידות, אבדון, פספוס ובעצם כל רגש באופן עמוק. היכולת לצלול עמוק אל תוך הרגשות מאפשרת לחוות אותם באופן הרבה יותר עוצמתי. זה אומר לחוות דווקא את הרגש שהכי מפחיד אותנו לחוות. זה אומר לחוש את מה שמבחינתנו הוא הכי בלתי נסבל ושהנטייה הרגילה שלנו היא להימנע ממנו. זוהי יכולת שנולדים אתה אבל שקשורה גם מאד לעבודה הפנימית שאנו עושים. ככל שמתמידים בה היא משתפרת ואנו קוצרים את הפירות.

הטיפול הנפשי והרגשי הקונבנציונלי תרם וממשיך לתרום בהפחתת הסבל של רבים. עם זאת, מפתיעה העובדה שהוא התעלם, כמעט לחלוטין, מפן מאד מרכזי, בסיסי וחשוב של האדם – הגוף שלו.

התפיסה אודות השוליות של הגוף בטיפול הנפשי התחילה להתגבש שנים רבות לפני היווסדותה של הפסיכולוגיה בשלהי המאה התשעה עשרה. היה זה רנה דקארט שעוד במאה ה – 17 טבע את האמרה הידועה "אני חושב, משמע אני קיים". הוא יכול היה לכתוב קצת אחרת: "אני חושב ומרגיש, משמע אני קיים" אך בחר להתייחס לנפש לבדה. לדקארט הייתה תרומה בהנחלת התזה שלו שהגוף והנפש הם שתי ישויות שונות במהותן ולכן אינן יכולות לתקשר זו עם זו. התזה של דקארט שכיחה ומושלת במקצוע הרפואה הקלאסי אפילו היום.